מה זה בעצם ?

פיצה, המאכל האיטלקי האולטימטיבי שנדמה שאין איטליה בלעדיו מוכרת באיטליה מאז שנת 1889. במאה ה-16 הגיעו לאיטליה לראשונה העגבניות, ותושבי נאפולי העניים החלו לתבל בהן את הלחם שלהם כדי לשפר את טעמו. כמה מהם אף הוסיפו לכך גבינת מוצרלה שתשביע את רעבונם. בשנת 1889 ביקרו בדרום איטליה המלך אומברטו ה-1 ורעייתו, המלכה מרגריטה וחצר המלכות פנתה אל אופה מקומי בשם רפאלו אספוזיטו והזמינה ממנו פיצות מיוחדות ככיבוד לזוג המלכותי. אספוזיטו יצר שלוש פיצות שונות והמלכה התאהבה בזו שהוכנה בצבעי הדגל האיטלקי - אדום (עגבניות), לבן (מוצרלה) וירוק (בזיליקום). אספוזיטו קרא לפיצה על שמה של המלכה - מרגריטה, והפיצה הוכרה כפיצה הקלאסית של נאפולי. ההגירה האיטלקית הגדולה לאמריקה בתחילת המאה שעיקר אוכלוסייתה היה מתושבי נאפולי, הביאה לאמריקה את הפיצה המוכרת מהבית הרחוק. עם התחלת התיירות האמריקאית המאסיבית לאיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה, גילו האמריקאים המאוכזבים שאינם יכולים להשיג באיטליה, מלבד בנאפולי, את הפיצה המוכרת מהבית. איטלקים זריזים שגילו את הדרישה לפיצות החלו לפתוח פיצריות ברחבי איטליה וכיום יש באיטליה כולה למעלה מ-40,000 פיצריות. האיטלקים עצמם צורכים כ-2.5 מיליארד פיצות בשנה. קיימים כללים ברורים להכנת פיצה איטלקית והאיטלקים מקפידים עליהם קלה כחמורה: הבצק חייב להיות עשוי מקמח, שמרים ומים בלבד. אסור שקוטרה של הפיצה יעלה על 30 ס"מ. לישת הבצק חייבת להיעשות ביד או במערבלים שאינם מחממים את הבצק. יש לשטח את הבצק וליצור את העלה בעזרת הידיים בלבד ולא באמצעים מלאכותיים. האפייה חייבת להיעשות על תחתית התנור בלבד שעליה חייבות להיות לבני אפיה מיוחדות. טמפרטורת התנור חייבת להיות 400 מעלות צלסיוס לפחות ועובי הפיצה אסור שיחרוג מ-7 מ"מ.